החלטה בתיק ע"א 3198/12

1.            מונחת לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת צ' צפת)בת"א 7300/06, עד להכרעה בערעור.

           המבקשת ומשיבה 1 (להלן: המשיבה) היו קשורים במשך שנים ארוכות בהסכם להפצת עיתון מעריב ושיווקו באזור הדרום. היחסים בין הצדדים עלו על שרטון, וביום 1.12.2006 הודיעה המבקשת למשיבה על הפסקת ההתקשרות לאלתר. לנוכח זאת הגישו המשיבים תובענה כספית לבית המשפט המחוזי נגד המבקשת, על סך 7,614,197 ש"ח. זאת בטענה שהמבקשת הפסיקה שלא כדין את ההתקשרות עימם.

           בפסק הדין נקבע כי, בנסיבות המקרה, הזמן הסביר למתן הודעה מוקדמת - קרי, מיום מתן ההודעה ועד לביטול ההסכם - הוא שנתיים ימים. נקבע שהמבקשת ביטלה את הסכם ההתקשרות שלא כדין, מבלי לתת הודעה מוקדמת זמן סביר מראש. משכך, קמה זכותה של המשיבה לפיצויים בגין אי מתן הודעה מוקדמת. לצורך חישוב הפיצוי נלקח בחשבון הרווח הגולמי של המשיבה, בהתבסס על הכנסותיה מההתקשרות עם המבקשת, וכן שיעור מוערך של 3.5% ירידה בהכנסות מדי שנה. סופו של דבר חויבה המבקשת לשלם 1,200,000 ש"ח, בתוספת 25,000 ש"ח עבור הוצאות ושכ"ט עו"ד.

2.            במסגרת הבקשה שלפני טוענת המבקשת כי סיכויי הזכייה בערעור הם גבוהים מאוד. כמו כן, אם לא יינתן עיכוב ביצוע - ייגרם למבקשת נזק בלתי הפיך, "חמור בהרבה מנזק שייגרם למשיבים, אם כלל ייגרם". לביסוס דבריה מציינת המבקשת ארבע טענות: ראשית, החברה איננה פעילה מאז פברואר 2007. זאת בהתבסס על דו"ח רשם החברות, ודו"ח חקירה הכלכלית שנערכה למשיבה מטעם המבקשת סמוך להגשת הבקשה דנא. שנית, הדו"ח מעלה כי אין למשיבה נכסים כלשהם שניתן להיפרע מהם. שלישית, כנגד החברה תלויות ועומדות שתי תביעות נוספות שהגישה נגדה המבקשת, ושסכומן המצטבר הוא כ-600 אלף ש"ח. רביעית, הנכס היחיד שברשותו של משיב 1 (דירת מגוריו) - רשום על שמו ועל שם אשתו. בהקשר זה צוין כי משיב 1 מלכתחילה איננו זכאי לסכום הפיצוי, בשל ההפרדה בינו לבין האישיות המשפטית של החברה (היא משיבה 2).

           מנגד, המשיבים סבורים כי סיכויי הערעור נמוכים, וזאת משום שעיקר השגות המבקשת הוא עובדתי. באשר למאזן הנוחות צוין כי המבקשת לא הביאה ראיות ממשיות בעניין העדר יכולת פירעון מצד המשיבים. האחרונים מלינים על כך שעורך דו"ח החקירה הכלכלית לא צירף תצהיר מטעמו. בנוסף, משיב 2 הצהיר כי הוא אדם בעל נכסים וממון, וכי ביכולתו להשיב לידי המבקשת כל סכום שיידרש להשיב - אם וככל שיידרש להשיב. טענה נוספת היא שעיכוב הביצוע צפוי להעמיד את המשיבים בפני שוקת שבורה, שכן המבקשת נמצאת בקשיים כספיים חמורים וניתנה לה לאחרונה אזהרת "עסק חי".

3.            לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובנספחים המצורפים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל.

           כלל הוא, כי עצם הגשת ערעור אין בה כדי לעכב את ביצוע פסק הדין (תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). עיכוב ביצוע יינתן רק אם המבקש הראה שסיכוייו לזכות בערעור - טובים, ושמאזן הנוחות נוטה לטובתו. שתי המשוכות הן תחליפיות, דהיינו: ככל שאחת מהן מתקיימת באופן מובהק יותר - כך קטן הצורך בעמידה במשוכה השנייה (ע"א 1734/12 פרנקל נ' עמנואל (12.3.2012)). ודוק: נטל השכנוע כי קיימת הצדקה להיעתר לבקשה מונח על שכמו של המבקש (ע"א 4444/10 חברת דפוס מאור ולך בע"מ נ' עדי(21.6.2010)).

           באשר למאזן הנוחות, אם מדובר בחיוב כספי - הנטייה היא שלא לעכב את ביצוע פסק הדין, אלא אם קיים חשש ממשי להעדר יכולת פירעון. טענה בדבר חוסר יכולת כלכלית איננה יכולה להיטען בעלמא, ועליה להיתמך בתשתית ראייתית מספקת (ראו: ע"א 5963/10 בנק הפועלים בע"מ נ' ארטיפו בע"מ (26.8.2010); ע"א 8181/06 הכשרת הישוב נ' עיזבון המנוח אטיאס דוד ז"ל (13.11.2006)).

           הטענה לפיה המשיבה איננה פעילה נסמכה על שני אדנים: דו"ח רשם החברות, ודו"ח החקירה הכלכלית. ברם, דו"ח הרשם אותו צירפה המבקשת הוא משנת 2006, ומצוין בו כי החברה היא בסטאטוס "פעיל". כמו כן, קיים קושי בהסתמכות על דו"ח החקירה הכלכלית, אליו לא צורף תצהיר, גם בשל כך שהדו"ח מציג מסקנות מבלי לפרט את מקור העובדות שמאחוריהן. אולם אף אם היה בכל אלו כדי לפגום באמינות טענתה של המשיבה, הרי שלמקרא תגובתם של המשיבים נראה כי פגמים אלו נרפאו במידה מספקת. זאת מאוחר ובתגובה כלל לא הכחישו המשיבים שהחברה איננה פעילה. יתירה מזאת, המשיבים לא הצביעו על אינדיקציות שיכולות היו ללמד כי החברה עודנה פעילה בימים אלו, למשל: האם יש לה מקורות הכנסה נוספים מלבד הפצת עיתוני מעריב, האם תיק מס ההכנסה שלה מוסיף להתנהל, והאם חשבון הבנק שלה עודנו פעיל.

           לנוכח זאת, נראה כי המבקשת עמדה במעין "נטל ראשוני" להראות כי החברה איננה פעילה. המשיבים יכולים היו לסתור נטל זה לו הציגו גרסה משלהם באשר למצב של החברה. תחת זאת, הסתפקו המשיבים בטיעונים שמצביעים על החסר בראיות שהוגשו מטעם המבקשת. זאת כאילו לא הייתה המשיבה עצמה בעלת השליטה במידע הנוגע אליה, וזו שיכולה להציג אותו באופן שיהיה בו כדי לסתור את הנטל הראשוני. המשיבה איננה חייבת לחשוף את מלוא הפרטים אודות פעילותה, אך אי-התייחסות לעובדות כגון היותה פעילה, בעלת חשבון בנק, מס הכנסה וכדומה - אומרת דרשני. לחלופין, לו המשיב היה מציע להפקיד ערבות אישית לכיסוי החוב, היה בכך כדי לקדם את הפגת החשש מפני חוסר יכולת פירעון. ברם המשיב בחר שלא עשו זאת. הצהרתו של המשיב, שביכולתו להשיב לידי המבקשת כל סכום שיידרש להשיב, אם וככל שיידרש לעשות כן - אין בה כדי לסייע. אין מדובר כמובן בערבות חתומה ותקפה, ויוצא שעל מנת להעביר את חיוביה של המשיבה אל כתפיו של המשיב יידרש בית המשפט להורות על הרמת מסך - צעד חריג שכלל לא ברור אם יש מקום לנקוט בו כאן.

           עולה מהמקובץ כי המבקשת עמדה במעין "נטל ראשוני" להראות כי המשיבה איננה חברה פעילה. המשיבים לא הכחישו את הטענה, ולא הביאו תימוכין שילמדו כי ההיפך הוא הנכון או כי חוסר הפעילות של החברה איננו פוגע ביכולת הפירעון שלה. די בכך על מנת להראות, ברמה הנדרשת לשלב זה של ההליך, כי קיים חשש שאם לא יעוכב הביצוע - ירדו הכספים לתהום הנשייה, והמבקשת תמצא עצמה עומדת בפני שוקת שבורה. מכאן שמאזן הנוחות, שהוא שיקול יסודי בכל בקשה לעיכוב ביצוע (ובפרט בבקשה לעיכוב ביצועו של חיוב כספי), נוטה במקרה דנא לטובת המבקשת (והשוו שני תיקים בהם עולה מהתיאור העובדתי כי החברה עמדה ב"נטל המשני" בבקשה לעיכוב ביצוע, בניגוד למצב בענייננו: ע"א 4079/05 הועדה המקומית לתכנון ובניה - שומרון נ' מעונה חברה לבנין בע"מ (29.8.2005); ע"א 7298/10 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' אחד העם מזון והשקעות בע"מ (20.10.2010)).

4.            באשר לסיכויי הערעור, המבקשת מעלה שש טענות כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי. ראשית, הדרישה לסעד בגין העדר הודעה מוקדמת הועלתה לראשונה בשלב הסיכומים. שנית, המשיבים ביצעו הפרות יסודיות של הסכם ההפצה, שלאורן רשאית הייתה המבקשת לבטל את ההסכם לאלתר וללא כל הודעה מוקדמת. שלישית, ככל שהיה מקום ליתן הודעה מוקדמת - שגה בית המשפט משקבע תקופה של שנתיים ימים. רביעית, לא היה מקום לחשב את הפיצוי על פי הרווח הגולמי של החברה, אלא על פי הרווח הנקי שלה - שהוא שלילי. חמישית, בית המשפט לא הבחין בין משיב 1 לבין משיבה 2, על אף שהאחרונה הינה אישיות משפטית נפרדת. שישית, שגה בית המשפט משהשית על המבקשת הוצאות.

           במקרה זה, טענותיה של המבקשת מופנות בחלקן כנגד העקרונות המשפטיים עליהם התבסס פסק הדין של בית המשפט המחוזי, ובחלקן כנגד ממצאים עובדתיים. מבלי להביע עמדה באשר לגוף הטענות, נראה כי חלק מהטענות עשויות לדרוש דיון, או לפחות עיון בתגובת המשיבות. מכל מקום, במסגרת בקשה לעיכוב ביצוע - נבחנים במשולב הן סיכויי הערעור והן מאזן הנוחות. כאמור לעיל, המבקשת הניחה תשתית עובדתית מספקת באשר לנזקים שייגרמו לה כתוצאה ממימוש פסק הדין. אשר על כן, ובשים לב הן לסיכויי הערעור והן למאזן הנוחות, נראה כי אין מקום לדחות את הבקשה.

            לצד זאת, ולנוכח נסיבות המקרה (ובפרט מאחר ומדובר בחוב כספי), שקלתי האם לחייב את המבקשת להפקיד בקופת בית המשפט את כספי הפיצויים שנפסקו נגדה. אך מן ההודעה שהוגשה לבית משפט זה עולה כי הסכום הופקד כבר על ידי המבקשת בלשכת ההוצאה לפועל. על כן, אני מקבל את הבקשה לעיכוב ביצוע במובן זה שיש להורות על עיכוב המשך הביצוע של פסק הדין. המשמעות המעשית היא שכספי הפיצויים, אם אכן הופקדו - יישארו בלשכת ההוצאה לפועל עד למתן החלטה אחרת בערעור, וחל עיכוב על המשך הליכי ההוצאה לפועל. תוצאה זו נראית בעיני כמאזנת את המשקל שיש להעניק לטענות שני הצדדים בשלב זה.

5.            הבקשה מתקבלת כאמור. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

           ניתנה היום, ד' באלול התשע"ב (22.8.2012).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.יק